<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מגילה נקראת בארבעה עשר לאדר ובחמש' עשר לאדר, שנ' [אסתר ט'] להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמשה עשר בו. כיצד כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר ואע"פ שעכשיו נפרצו חומותיהן, ושאינן מוקפין חומה מימות יהושע קורין בארבעה עשר שנאמ' [שם] על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושין את יום ארבעה עשר לחודש אדר וגו'.
בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן וקובעין החדשים על פי הראייה, ומגיעין שלוחי בית דין בכל מקום, ועושין כולם המועדו' על פי בית דין היו מקדימין קריאת המגילה לבני הכפרים, לפי שכל הימים היו עסוקין במלאכתן ומספקין (מיני מזון) [מים ומזון] לאחיהם שבכרכים, ולא היו מתכנסין להתפלל בבתי כנסייות אלא ביום שיני וביום חמישי בעבור קריאת התורה, והיקלו להם חכמים להקדים קריאת המגילה מאז כשהן מצויין בבתי כנסייות, והן הנקראין ימי הכניס', ואם חל ארבעה עשר ביום שיני או ביום חמישי אין מקדימין קריאת המגילה שהרי אותן הימים עצמן הם מצויין בבתי כנסייות. חל ארבעה עשר ביום שלישי או ביום רביעי מקדימין לקרוא המגלה ביום שיני ונמצאו קורין המגילה בשלשה עשר שלאדר או בשנים עשר. חל להיות ארבעה עשר בערב שבת או בשבת בזמן שהיו קובעין על פי הראייה מקדימין הכפרים לקרוא ביום חמישי שאין קורין המגילה לעולם בשבת לא הכפרים ולא העיירות ולא הכרכים המוקפין מימות יהושע גזירה שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. כיצד הן עושין כשחל ארבעה עשר להיות בערב שבת גם הכרכים קורין בו ביום כמו העיירות שאי אפשר להם לקרוא למחר, ואם חל ארבעה עשר בשבת העיירות מקדימין לקרוא ביום חמישי כמו בני הכפרים, והכרכים קורין באחד בשבת שהוא יום חמשה עשר. וכך אנו נוהגין על התענית שנהגו להתענות בי"ג באדר לדברי הצומות וצעקתם, ואם חל י"ג באדר בשבת מקדימין להתענות בחמישי, ואע"פ שאין קורין את המגלה בשבת דורשין בה בשבת ואין חוששין שמא יעבירוה ברשות הרבים. חל להיות ארבעה עשר באחד בשבת כפרים מקדימין ביום חמישי שהוא אחד עשר באדר. נמצאת המגילה נקראת פעמים באחד עשר, פעמים בשנים עשר, פעמי' בשלשה עשר, פעמים בארבעה עשר, פעמים בחמשה עשר לא פחות מאחד עשר ולא יותר מחמשה עשר. וכל אילו הזמנים אנשי כנסת הגדולה תקנו להם בימי אסתר.
ובזמן הזה שישראל מפוזרין בכל הארצות ואין קובעין החדשים על פי הראייה אין קורין המגילה אלא בזמנה, לפי שמיום קריאת המגילה מונין [שלשים יום] ועושין חג המצות בזמנה, ואם יקדימו קריאת המגלה שמא יקדימו לעשות חג המצות ויאכלו חמץ בימים האחרונים, לפיכך בין הכפרים בין העיירות בין הכרכים המוקפים כולם אין קורין אותה אלא בזמנה, שאינן מוקפין בארבעה עשר, ומוקפין בחמשה עשר בין יש בהן עשרה בטלנין בין אין בהן עשרה בטלנין.
<h2>דף ב:</h2>
שושן אע"פ שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון קורין בה בחמשה עשר לפי שנעשה בה נס [יותר] משאר עיירות, שהרגו באויביהם ביום שלשה עשר וביום (חמשה) [ארבעה] עשר ונחו בחמשה עשר.
<h2>דף ג.</h2>
אפי' כהנים מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגלה וכל שכן התלמידים מבטלים תלמודם ובאין לשמוע מקרא [מגילה]. וכולן נדחין מפני מת מצוה שאין לו קוברין מניח מקרא מגלה ועוסק למת מצוה, וכן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה שאין לו קוברין, הרי זה מניח את פסחו ומילת בנו ומתעסק במת מצוה, ואפילו אם היה כהן ונזיר, ואם יש לו קוברין אינו רשאי כהן או נזיר ליטמא לו. וכן ישראל אינו מניח פסחו או מילת בנו ואפילו אם היה מתו שחייב להתאבל עליו לא יניח מילת בנו שחייב להתעסק בה בעבור קבורת מתו. וכן נראה בעיניי שאין מניחין מקרא מגלה בעבור קבורת מת שיש לו קוברין אלא קורין את המגלה ואחר כך קוברין את המת כמבואר בקונטרס הראייות. אבל מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת אע"פ שיש לו כמה קוברין כמו שיתבאר בפרק אחרון, וכן מבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה. וכן נראה בעיניי שמבטלין תלמוד תורה לברית מילה, שהרי מילה גדולה מהוצאת המת שיש לו קוברין, ואם מבטלין תלמוד תורה בעבור הוצאת המת כל שכן בעבור מצות מילה כמבו' בקו' הראייות.
<h2>דף ג:</h2>
כל העיירות וכל הכפרים הנראים עם הכרך המוקף חומה מימות יהושע בן נון אע"פ שאינן סמוכין לו, כגון שיושבין בראשי ההרים הרי הן ככרך וקורין בט"ו, וכן אם היו סמוכין לכרך עד מיל כתחום שבת אע"פ שאינן נראין עמו קורין בט"ו.
<h2>דף ד.</h2>
נשים חייבות במקרא מגלה שאף הן היו באותו הנס. חייב אדם לקרוא את המגלה כולה מתחלתה עד סופה בין בלילה בין ביום. ואומר רבינו האיי גאון שנהגו לפשוט המגילה בשעת קריאתה כאגרת ולא לכורכה כספר תורה.
<h2>דף ד:</h2>
כל המקדימין לקרוא המגילה כמו שביארנו מחלקין מתנות לאביונים ביום קריאתן מפני שעיניהן [של עניים] תלויות למקרא מגילה, אבל שמחה ומשתה לא תהא נוהגת אלא בזמנה בארבעה עשר, שאינן מוקפין ובחמשה עשר המוקפין.
<h2>דף ה.</h2>
אין קורין את המגילה אלא בעשרה בני אדם כדי לפרסם הנס ואע"פ שקורין אותה בזמנה, ואם קרא אותה בזמנה ביחיד יצא כמו שביאר מז"ה בפסקיו. הבא לפרוש בים קודם הפורים אם יש עמו מגילה ויכול לקרותה בזמנה מוטב לקרותה בזמנה ביחיד מלקרותה שלא בזמנה בעשרה כמו שביאר מז"ה. אם אינו יכול לקרותה בזמנה יקדים לקרותה בזמנים האמורים, אבל קודם אחד עשר באדר ו[אחר] ארבעה עשר לשאינן מוקפין, וכן [אחר] חמש' עשר למוקפין אין קורין אותה כל עיקר, וכן הוא בדברי הגאונים.
כפרים שאין דרכם ליכנס בבתי כנסייות אפי' בשיני ובחמישי אין מקדימין להם קריאת המגילה שהרי כל הימים שוין אצלם ואין קורין אותה אלא בזמנה, [וכן אם היה דרכם לכנס בבתי כנסיות בכל יום קורין אותה בזמנה] כמבואר בקונטרס הראייות. אפי' כרכין המוקפי' חומה מימות יהושע אם אין בהן עשרה בטלנין קבועין בעיר שהן בטילין ממלאכתן להיות מצויין תמיד בבית הכנסת בשעת תפלה הרי הן נידונין ככפר, ומקדימי' להם קריאת המגילה בשיני ובחמישי כשהן מתכנסין בעבור קריאת התורה.
<h2>דף ה:</h2>
הספד ותענית אסור בין בארבעה עשר בין בחמשה עשר בין למוקפין חומה בין לשאינן מוקפין, אבל שלשה עשר ושנים עשר ואחד עשר מותרין ב[ה]ספד ותענית ואפילו לכפרים שקורין בהן.
אע"פ שכתוב במגלת אסתר [ח'] שמחה ומשתה ויום טוב הרי כתוב לבסוף [שם ט'] לעשות אותם ימי משתה ושמחה אבל יום טוב לא קיבלו עליהם ואינן אסורין בעשיית מלאכה, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אינן עושין, אבל נוטעין נטיעה שלשמחה כגון אילן שצלו נאה ונוטעין אותו לשמוח ולהתענג בצלו כדרך שהמלכים עושין.
עיר שהיתה מסופקת לקדמונים אם היא מוקפת חומה מימות יהושע אם לאו קורין בארבעה עשר ובחמשה עשר. וכן אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע אלא היה צדה אחד ים, שלא היה לה חומה מצד הים אלא הים הוא חומתה כמו שהיתה טיברייה, הרי זה ספק וקורין בארבעה עשר ובחמשה עשר. ונראה בעיניי שנוהגין השמחה ומתנות לאביונים בשניהם [ומברכין על מקרא מגילה בשניהם] כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ו:</h2>
רשע שהשעה משחקת לו אין מתגרין בו ואפילו לכבוד שמים שנ' [תהלים י'] יחילו דרכיו בכל עת, ולא עוד אלא שזוכה בדין שנ' [שם] מרום משפטיך מנגדו, ולא עוד אלא שרודה בצריו שנ' [שם] כל צורריו יפיח בהם. אבל אם אין השעה משחקת לו מותר להתגרות בו [לכבוד שמים] שנ' [משלי כ"ח] עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם.
קראו את המגלה באדר ראשון ואחר כך נמלכו בית דין לעבר את השנה בזמן שהיו השנים מתעברות על פי בית דין, חוזרין וקורין אותה באדר שיני, שכל המצוות הנוהגות באדר שיני בין מקרא מגלה בין קריאת ארבע פרשייות אינן נוהגות בראשון חוץ מהספד ותענית, שכשם שאסור להספיד ולהתענות בארבעה עשר ובחמשה עשר באדר השיני בין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בין שאינן מוקפין, כך אסור להספיד ולהתענות בארבעה עשר ובחמשה עשר באדר הראשון בין המוקפין בין שאינן מוקפין, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ז.</h2>
לשלוח מנות איש לרעהו הכתוב במגילה חייב לשלוח שני מנות לאיש אחד, ומתנות לאביונים חייב לתת שתי מתנות לשני אביונים, והמרבה בדברים הללו כל אחד לפי כחו הרי זה משובח. ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל מי שהוא פושט ידו נותנין לו כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ד]. ובין אם רוצה העני לעשות בה סעודת פורים ובין אם רוצה ליקח בה רצועה לסנדלו הרשות בידו. וכן מי שנתנו לו מעות ליקח בהן חלוק ורוצה ליקח בהן טלית הרשות בידו וזה מבואר בפרק השוכר את האומנין [ב"מ ע"ח ע"ב] וביארתיו כאן בקונט' הראייות.
<h2>דף ז:</h2>
וחייב אדם להתבשם פי' להשתכר ביין עד שלא ירגיש ויידע בין ברוך מרדכי לארור המן. סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו שנאמ' [אסתר ט'] ימי משתה ושמחה.
<h2>דף ח.</h2>
האומר הרי עלי עולה זה הוא נדר ואע"פ שהפרישה אם נגנבה או אבדה או מתה חייב באחריותה, ואם [אמר] הרי זו עולה אם נגנבה או אבדה אינו חייב באחריותה. וכן ראוי לומר אם אמר דינר זה לצדקה אינו חייב באחריותה ואם אמר הרי עלי והפריש חייב באחריותה. הזב טעון ביאת מים חיים אבל הזבה אינה טעונה ביאת מים חיים כמו שמבואר בתוספתא [פ"א הי"א] וכן ביאר מז"ה ולפיכך הזבות שלנו טובלות בים.
<h2>דף יד.</h2>
אין קורין את הלל בפורים שקריאת מגילה היא במקום הלל.
<h2>דף טז:</h2>
עשרת בני המן ומלת עשרת צריך לאומרן כולן בנשימה אחת להודיע שבבת אחת יצאה נשמתן, וכן כשקורא ויזתא צריך להאריך בוו שכולן נתלו בעץ אחד. כל השירות שנכתבו לנס הנעשה לישראל, כגון שירת משה על הים ושירת דבורה נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח כגון כתב על גבי חלק וחלק על גבי כתב, אבל עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבות אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, כבניין אשר אין לו מעמד שאין תקומה במפלתן.
<h2>דף יז.</h2>
הקורא את המגלה תרגום או בשאר לשונות אם מכיר השומע אותו לשון יצא, והוא שכתובה באותו לשון שקורא אותה, אבל אם היתה כתובה בלשון קודש וקורא אותה תרגום או בשאר לשונות הרי זה כקורא על פה ולא יצא. אם לא היה מכיר השומע באותו לשון לא יצא ואע"פ שכתובה באותו לשון שקורא אותה. היתה כתובה אשורית שהוא לשון הקודש קורא אותה בלשון הקודש, אע"פ שאין השומע מכיר בו כגון הנשים ועמי הארצות הרי אילו יצאו בשמיעתן. וכן אם היתה כתובה בלשון יוני וקורא אותה בלשון יוני יצא השומע, ואע"פ שאינו מכיר באותו לשון שלשון יוני הרי הוא כלשון הקודש. אע"פ שהכשירו שאר הלשונות במגילה, הכתיבה צריכה שתהיה אשורית שהיא כתב לשון הקודש, ולא כתב יונית ולא כתב שאר כתיבות כמבואר בקונטרס הראייות. שאר הספרים נכתבין אפילו בכתב יוני אבל לא בשאר כתיבות, תפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בכתב אשורי ולשון אשורי שהוא לשון קודש כמבואר למעלה בפרק ראשון [ח' ע"ב].
הקורא את המגלה לסירוגין אע"פ שהוא ש[ו]ה(ו)א בנתיים כדי לגמור את כולה יצא וכן אם היה מתנמנם בקריאתו יצא. היה כותבה וקורא בספר שמעתיק ממנו או שהיה דורשה ומגיהה, אם כיון לבו לצאת בקריאתו יצא ואם לאו לא יצא. אפילו מי שהוא בקי בכל התורה ויודע עשרים וארבעה ספרים אסור לו לכתוב בהן אפי' אות אחת שלא מן הכתב, ואם לא מצא מגלה לקרות בה ויודע לכותבה בגירסא הרי זה כותבה וקורא בה, שאם קראה על פה לא יצא וצריכה שתהא כתובה כולה. תפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב לפי שהיא קריאה מועטת והן גרוסות בפי הבקיאין. המזוזה צריכה שרטוט וכן המגלה צריכה שרטוט אבל התפילין אינן צריכין שירטוט. היתה כתובה המגלה בסם או בסקרא בקומוס או בקלקנתום שהן מיני צבעונין, או שהיתה כתובה על הדפתרא שהוא עור שלא נגמר תקונו, או שהיתה כתובה על הנייר הרי זה לא יצא בקריאתה עד שתהא כתובה [בדייו שרגילין העולם לכתוב בו הספרים ועד שתהא כתובה] על הספר שהוא עור המתוקן כתיקנו או גויל או קלף.
<h2>דף יח:</h2>
היו בה אותייות מטושטשות או מקורעות אם רישומן ניכר כשירה ואם לאו פסולה שהרי הוא כקורא על פה. בד"א בכולה או ברובה אבל אם השמיט בה הסופר אותייות או מיעוט פסוקין וקראן הקורא על פה יצא. ונראה בעיניי שלא הצריכו לקרוא האותייות החסירות על פה ואם לא קראן לא יצא אלא באותייות המפסידין את הקריאה, כגון וימי הפורים האלה לא יעברו אם השמיט מלת לא מפסיד את הקריאה, וכן מם של מתנות לאביונים וכיוצא בהן, אבל אם השמיט שאר האותייות או שאר המלות שאינן מפסידין את הקריאה יצא, אע"פ שלא קראן כלל, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ב] שאין מדקדקין בטעייותיה, אבל בקריאת התורה אפילו אם טעה בין אב לאם כגון אילו שאינן נקראין ככתיבתן מחזירין אותו וכן הוא בתלמוד ארץ ישראל [פ"ד ה"ה].
הקורא את המגלה למפרע לא יצא, אפי' נכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקראו חצייה לא יאמר אקרא חצייה עם הציבור ואחר כך אקרא חצייה הראשונה, אלא קורא אותה כסדר מתחלתה ועד סופה, וכן אם השמיט [בה] פסוק בקריאתו לא יאמר אקרא את כולה ואחר כך אקרא אותו פסוק, אלא מתחיל לקרות מאותו פסוק ואילך. וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן בתפלה אם קרא למפרע או שינה סדר התפלה ואמר הברכות למפרע לא יצא שכל ברכות שמונה עשרה תקנום חכמים על הסדר. וכן הקורא את המגלה על פה לא יצא.
<h2>דף יט.</h2>
בן כרך המוקף חומה שהלך לעיר שאינה מוקפת חומה מימות יהושע, אם עתיד לחזור למקומו בלילי ארבעה עשר קודם שיעלה עמוד השחר אינו צריך לקרוא עם בני העיר בלילי ארבעה עשר, אלא קורא בחמשה עשר עם בני מקומו, ואם אינו עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר קורא עם בני העיר בלילה וביום. וכן בן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור בלילי חמשה עשר הרי זה קורא בארבעה עשר כחובת מקומו אע"פ שהוא בכרך, ואינו צריך לקרוא עמהן בלילי חמשה עשר, ואם אינו עתיד לחזור בלילי חמשה עשר הרי זה קורא עם בני הכרך בלילה וביום. ובתלמוד ארץ ישראל נמצא שבן עיר שעקר דירתו בלילי חמשה עשר והלך לו לכרך, נתחיב לו לקרוא עם בני מקומו בארבעה עשר, וכן בן כרך שעקר דירתו בלילי חמשה עשר והלך לו לעיר נפטר מבני הכרך ומבני העיר, ואינו קורא לא בארבעה עשר ולא בחמשה עשר, שהרי בארבעה עשר לא היה בעיר ובחמשה עשר לא היה בכרך.
בן כפר שהקדים קריאתו ביום הכניסה ואחר כך הולך לעיר בליל ארבעה עשר קורא עמהם, ואע"פ שעתיד לחזור באותו הלילה עצמו, וכל שכן אם עומד שם ביום שקורא עמהם גם ביום כמו שמבואר בפרק שלפנינו.
מגילה שתפורה בחוטי פשתן פסולה ואם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשירה, ובלבד שיהו משולשין שני חוטי תפירה בשני קצות היריעה ואחד באמצע וכן בכל יריעה ויריעה. אבל ספר תורה ותפילין נתפרין כולן בגידין כמו שמבואר בפרק שלמעלה [ח' ע"ב].
<h2>דף יט:</h2>
הקורא את המגלה הכתובה בין הכתובי' לא יצא אע"פ שכתובה אשורית בד"א בציבור שנראה לשומעין כאילו קורא בכתובין ואין להם פירסום הנס בקריאתו אבל יחיד שקראה לעצמו יצא, ואם היתה היריעה שלמגילה רחבה יותר משאר המגילות שלכתובים או שהיתה חסירה מהם הרי הוא כספר לעצמו ואפי' אם קראה בציבור יצא.
כשתופרין יריעות הספר זו עם זו צריך לשייר מן התפר בשני קצות היריעה שלא יתפור הכל כדי שלא (ייקרא) [יקרע] הספר בהדוקו.
הכל כשרין לקרוא את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן, לפי שהשוטה והקטן אינן חייבין בקריאתה ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן, ואם היה קטן שהגיע לחינוך מוציא את הרבים ידי חובתן כמו שביארנו בהלכות ברכות בפרק מי שמתו. החרש שאינו שומע אע"פ שהוא מדבר לא יקראנה לכתחלה לאחרים, הואיל ואינו שומע קריאתו, ואם קראה יצאו בקריאתו, ולהוציא עצמו קורא לכתחלה שהרי אינו שומע מאחרים. נשים ועבדים וטומטו' ואנדרוגי' כולן חייבין בקריאתה. ונראה בעיניי שמוציאין את הרבים ידי חובתן כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כ.</h2>
כשקורין את המגילה ביום אין קורין אותה עד שתנץ החמה, והקורא משעלה עמוד השחר יצא, אבל הקורא קודם עמוד השחר לא יצא על קריאת היום. וכן מילה, וכן נטילת לולב ותקיעת שופר, וכן קריאת ההלל וכל היום כשר בכולן. וכן כל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין למצוות שנ' [בראשית כ"ב] וישכם אברהם בב[ו]קר כמו שמבואר בפרק אמר להם הממונה [יומא כ"ח ע"ב].
<h2>דף כ:</h2>
וכל הלילה כשר לקריאת מגיל' שללילה ולספירת העומר. הזבה שספרה שבעת ימים נקיים טובלת ביום שמיני וכל הלילה כשר לטבילתה, ובלבד שלא תטבול בליל שביעי או קודם לכן, אבל לילה שאחר יום שביעי יכולה לטבול בין ביום בין בלילה כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף כא.</h2>
הקורא את המגילה בין עומד בין יושב בין שקראה אחד בין שקראוה שנים יצאו כל השומעין, ובתלמוד ארץ ישראל מפרש שאפילו לכתחלה מותר לקרותה מיושב, וכן נראה בעיניי בקריאת הלל שאם רצה לקרותו מיושב הרשות בידו. אבל בקריאת ספר תורה אין קורין אלא מעומד, שהתורה בעמידה ניתנה שנ' [דברים ה'] ואתה פה עמוד עמדי, ומכאן אמרו שלא ישב הרב על גבי מטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע שנ' ואתה פה עמד עמדי. וכן אין קורין שנים בתורה, וכן לא יהו שנים מתרגמין אלא אחד קורא ואחד מתרגם, לפי שקריאת התורה היא תדירה ואין השומעין מכונין לבן לקול שנים הקוראין, וכן כשמפטירין בנביא לא יהו שנים קורין אבל יכולין שנים לתרגם. ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, לפי שהמגילה קריאתה משנה לשנה וחביבה היא על השומעין, ומכונין לבן אפילו לרוב הקורין. ודרכם היה בבבל לתרגם הקריאה כדי שיבינו ההדיוטות שהיה לשונם תרגום, ותרגום שלתורה אנשי כנסת הגדולה תקנוהו, וכן הטעמים שבמקרא שנ' [נחמיה ח'] ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל וגומ', כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [ג' ע"א].
בשיני בשבת וכן בחמישי בשבת וכן בשבת במנחה קורין שלשה בני אדם בספר תורה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטירין בנביא, ואין פוחתין מעשרה פסוקים ואפי' פסוק וידבר עולה למניין עשרה פסוקים, השנים קורין שלשה שלשה פסוקים והאחד ארבעה ואי זה מהם שרוצה לקרוא הארבעה פסוקים קורא. ובראשי חדשי' ובמועד הואיל ויש בהן קרבן מוסף מוסיפין בקוראין וקורין ארבעה, ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא. ביום טוב ק[ו]רין חמשה בני אדם, וביום הכיפורים ששה בני אדם, בשבת קורין שבעה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן ומפטירין בנביא לפי שהם ימים קדושים והעם בטלין מכל מלאכה. בתענייות ציבור ובתשעה באב וביום הכפורים במנחה קורין שלשה ומפטיר השלישי הקורא בתורה.
וביום הכיפורים קורין ששה בעניין היום והמפטיר קורא קריאת מוספין, וקריאת המוספין שלחג היא ספיקי היום כמו שאומרן שליח ציבור בתפלת המוספין, שהרי יום ראשון שלחולו שלמועד הוא ספק יום שיני ספק יום שלישי, ולפי עניין זה מסופקין כולם. שאר ימים שלחולו שלמועד שהן חול קורין בהן ארבעה בני אדם, ובפסח מוציאי' בו שני ספרים אחד שקורין בו שלשה בעניין היום, ואחד שקורא בו רביעי בקריאת המוספין, ובחג אין שם (קריאת המוספין) [ענין היום] בימי החול שהרי כל עניין היום הוא עניין המוספי', ואין מוציאין בהן אלא ספר אחד שקורין בו ארבעה.
וסדר הקוראין הוא מבואר בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"א] כיצד, כהן קורא ראשון שראוי לכבד הכהן משאר [בני אדם] שהתורה אמרה [ויקרא כ"א] וקדשתו לכל דבר שבקדושה [לפתוח ראשון] בין המדברין, והוא קודם לברך בסעודה, ואם באו לחלק מנות נותנין לו חלק בראש. בד"א בשוין אבל אם היה ישראל גדול מן הכהן אפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ שנ' [משלי ג'] יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפניי לפנים וזה מבואר בסוף הוריות [י"ג ע"א]. וכן אם בא הכהן לחלוק כבוד לישראל בכל מקום הרשות בידו, חוץ מקריאת התורה שקורין בבית הכנסת בשבתות וימים טובים שאין הכהן רשאי לחלוק כבוד למי שגדול ממנו אלא הוא קורא ראשון מפני דרכי שלום. בשני ובחמישי שאין רבים מצויין בבתי כנסייות רשאי הכהן לחלוק כבוד למי שהוא גדול ממנו לקרוא ראשון, וכן אם היה מופלג בחכמה עד שלא יימצא (כהן) חכם כמותו ואפי' בשאר מקומות קורא ראשון בתורה ואפי' בשבתות ובימים טובים. אחר הכהן קורא לוי ואחריו ישראל, אין שם כהן נתפרדה החבילה, ולא יקדום לוי לישראל אלא קורין לפי מעלתן, ואם אין שם לוי חוזר וקורא אותו כהן עצמו במקום לוי אבל כהן אחר לא יקרא אחר הכהן הראשון שלא יאמרו כהן הראשון פסול היה, וכן לוי אחר לוי לא יקרא, ואחר הלוי קורין כולן לפי מעלתן והגדול גדול קודם וכל זה מבואר בפרק הניזקין [ס' ע"א]. אין הקורא בתורה רשאי לקרוא עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה פסוק מפי הקורא, ואין הקורא רשאי להתחיל בפסוק אחר עד שיכלה תרגום מפי המתרגם, ואין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלול ספר תורה, ואין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד הציבור, ואין הציבור רשאין לצאת מבית הכנסת עד שיצא ספר תורה תחלה כשמוציאין אותו מבית הכנסת להוליכו בבית המשתמר בו, ואם יש בבית הכנסת שני פתחים ממתינין לו עד שיינטל ספר תורה ממקומו ויוצאין הן בפתח אחר, וכל זה מבואר במסכת סוטה בפרק אילו נאמרין בכל לשון [ל"ט ע"ב] בהלכת ברכת כהנים. וכיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנ' [נחמיה ח'] ואזני כל העם אל ספר התורה וגם זה מבואר שם.
<h2>דף כא:</h2>
הקורא את המגלה צריך לברך לפניה שכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ובלילה מברך עליה שלש ברכות על מקרא מגלה ואשר עשה נסים ואשר החיינו, [וביום אינו מברך אשר החיינו]. לאחריה מקום שנהגו לברך יברך, מקום שנהגו שלא לברך לא יברך, כיצד מברך מקום שנהגו הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו ברוך הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע.
כל אחד מן הקורין צריך לברך בין לפני קריאתו בין לאחר קריאתו בין בימים טובים בין בימי החול.
בראש חודש קורין בפרשת צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי שיש בה ח' פסוקים, ופרשת וביום השבת שיש בה שני פסוקים ופרשת ובראשי חדשיכם שיש בה חמשה פסוקים, כיצד מחלקין אותה לארבעה שקורין בראש חודש הרי פרשת צו אינה ראויה לשלשה בני אדם, ופרשת וביום השבת אינה ראויה לאדם אחד, ופרשת ובראשי חדשיכם אינה ראויה לשנים, לפיכך השיני הוא הקורא בפרשת צו הוא דולג. כיצד כהן קורא שלשה פסוקים והלוי חוזר וקורא פסוק השלישי שקרא הכהן ומשלים עד שלש' פסוקים, נשתיירו שלשה פסוקים בפרשת צו וקורא אותן השלישי עם פרשת וביום השבת, והרביעי קורא ובראשי חדשיכם.
<h2>דף כב.</h2>
אין הקורא קורא בתורה פחות משלשה פסוקים, ואין מתחילין בפרש' פחות משלשה פסוקים, [ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין], ואין חולקין פסוק אחד לשני פסוקי'. כל הפרשה שלחמשה פסוקים קורא אותה [אדם] אחד שאין ראוי לחלקה לשנים, קרא בה אדם [אחד] שלשה פסוקי' ושייר בה שנים, הבא לקרוא אחריו קורא אותם שנים פסוקים ומתחיל בפרשה אחרת שלשה פסוקים, שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים.
<h2>דף כב:</h2>
אסור להשתחוות בפישוט ידים ורגלים על גבי רצפת אבנים שנ' [ויקרא כ"ו] ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, ולא אסרה תורה אלא השתחוייה בפישוט ידים ורגלים, שלא היו משתחוים בפישוט ידים ורגלים אלא במקדש, ושלא במקום רצפת אבנים מותר להשתחוות בפישוט ידים ורגלים בכל מקום.
<h2>דף כג.</h2>
ביום טוב מאחרין לבא בבית הכנסת להכין צרכי יום טוב וממהרין לצאת, ובשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת, וביום הכיפורים ממהרין לבא ומאחרין לצאת מפני שמאריכין בסדר היום. הכל עולין למניין הז' וקורין בתורה אפילו אשה ואפילו קטן, אבל אמרו חכמי' אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור, ובתלמוד ארץ ישראל [פ"ד ה"ג] נמצא שגם עבד עולה למניין שבעה. בני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב, עומד וקורא ויושב עד שבעה פעמים. ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם מבזבז לו. חזן הכנסת העומד לקרוא אחד עומד ומחזן עליו וכל זה מבואר בתוספתא [פ"ג ה"ו]. העומד לתרגם לא יסמוך על העמוד שכשם שניתנה באימה כך צריכין לנהוג בה אימה, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ד ה"א]. כיצד זקנים יושבין פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש, וכשמניחין התיבה מניחין פניה כלפי העם ואחריה כלפי הקודש, וכשהכהנים נושאין כפיהן פניהן כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש, שנ' [ויקרא ח'] ותקהל העדה אל פתח אהל מועד וגם זה מבואר בתוספתא [פ"ג הי"ד].
המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה משום כבוד התורה, ויש אומרים שהמפטיר אינו עולה למניין שבעה, ואף לדברי האומר שהוא עולה למניין שבעה והוא שלא הפסיקו בקדיש, אבל אם הפסיקו בקדיש בין המפטיר לשאר הקורין אינו מצטרף עמהן, ואינו עולה לא למניין שבעה הקורין בשבת ולא למניין חמשה הקורין ביום טוב, וכך היא דעת הגאונים הקדמוני', וכן עקר כמבואר בקונטרס הראייות. וכשמפסיקין בקדיש שאין מצרפין המפטיר עם שאר הקורין אין המפטיר קורא אלא מה שקרא השביעי, ולא יקרא המפטיר קריאת החובה כגון ארבעה פרשייות שקורין באדר, וכן פרשת ראש חודש שחל להיות בשבת שהיא חובה ואינו קורא אותן אלא השביעי והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי, ובימים טובים נהגו לקרוא המפטיר קריאת המוספין ואינו מחובת הקריאה ולא נהגו בהן אלא להשגירן שליח ציבור בפיו ולפיכך אינו קורא אותן מן הקורין אלא המפטיר כמו שביאר מז"ה. המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה, שלשה פסוקים כנגד כל אחד ואחד, ואם השלים עניין הנבואה בפחות מכן, כיון שהשלים עניין הנבוא' דיו, וכן במקום שיש תורגמן המתרגם אין צריך להפטיר עשרים ואחד פסוקים ואע"פ שלא השלים עניין הנבואה.
<h2>דף כג:</h2>
אין פורשין על שמע, להעמיד שליח לברך ברכות שלקרית שמע בפחות מעשרה, לפי שצריכין לומר קדוש בברכת יוצר אור ואין אומרין קדושה אלא בעשרה, ואם אין להם עשרה מברך כל אחד לעצמו ומדלג בברכת יוצר אור ומעביר הקדושה, ואומר אשר משרתיו לאל הברוך נעימות יתנו, וכן ביאר מז"ה. וכן אין מעמידי' שליח ציבור לעבור לפני התיבה לתפלת שמונה עשרה אלא בעשרה, וכן אין קורין בתורה אלא בעשרה, ואם התחילו בכל אלה בעשרה ויצאו מקצתן גומרין, ועל היוצאין נאמר [ישעיה א'] ועוזבי ה' יכלו כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ד ה"ד]. וכן אין מפטירין בנביא אלא בעשרה, ואין הכהנים נושאין כפיהן אלא בעשרה. וכן אין עושין מעמד ומושב אלא בעשרה, שהיה דרכן לומר בחזרתן מבית הקברות שבו יקרים שבו והן יושבין, ועוד אומר עמדו יקרים עמודו והן עומדין, ועושין כן עד שבעה פעמים כנגד שבעה הבלים שבקהלת. וכן אין אומרי' ברכת אבלים שהיא ברכת רחבה אלא בעשרה, שהיו מברין את האבל ברחובה שלעיר, ומברכין שם כנגד המנחמים וכנגד האבלים ואין אבלים ממניין עשרה, אבל ברכת חתנים שמברכין בעשרה חתנים מן המניין. וכן אין מזמנין על המזון לומר נברך אלהינו אלא בעשרה. וכן הפודה קרקע מן ההקדש צריך לשומו בעשרה בני אדם ואחד מהן כהן. וכן האומר דמי פלוני עלי שמין אותו כעבד, וצריכין לשומו עשרה ואחד מהם כהן.
הקורא בתורה לא יקרא לתורגמן המתרגם יותר מפסוק אחד, ולא יסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, והמפטיר בנביא קורא אפי' שלשה פסוקים כאחד למתרגם, ואם היו שלשתן שלש פרשייות כגון [ישעיה נ"ב] כי כה אמר חנם נמכרתם, וכגון כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה, ועתה מה לי פה נאם ה' וגו' קורא אותם למתרגם אחד אחד.
<h2>דף כד.</h2>
הקורא בתורה לא ידלג מעניין לעניין, אבל מדלג באותו עניין, כגון מעניין יום הכיפורים הכתוב באחרי מות לעניין יום הכפורים הכתוב באמור אל הכהנים, והוא שיהא מדלג במקום קרוב שיהא גולל הספר עד שלא יפסיק המתרגם. המפטיר בנביא יכול לדלג אפילו מעניין אחד לעניין אחר, והוא שלא ירחיק עד שיפסוק התורגמן, ואין מדלגין מנביא לנביא, ובנביאים שנים עשר מדלגין מנביא לנביא ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו.
המפטיר בנביא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה, ואם היה המפטיר קטן אביו או רבו עוברין על ידו. פוחח שבגדיו קרועין ולבו מגולה פורס על שמע ומתרגם בתורה, אבל אינו קורא בתורה, בין אם היה גדול בין אם היה קטן מפני כבוד הציבור, וכן אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו. סומא פורס על שמע ומתרגם בתורה.
קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע, ואם הביא שתי שערות פורס על שמע, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ד ה"ו]. ואם נתמלא זקנו ראוי לעשותו שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו, כמו שמבואר בסוף פרק הכל שוחטין [חולין כ"ד ע"ב]. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא מפני כבוד ציבור, אבל אם אין הציבור מקפידין בדבר ראוי לירד לפני התיבה ולישא את כפיו משהביא שתי שערות, כמבואר שם בקונטרס הראייות בראיית כ"ז.
<h2>דף כד:</h2>
כהן שהיו מומין בפניו או בידיו ורגליו לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו ומסיחין דעתם מן הברכה, וטעם זה מבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ד ה"ח]. וכן אם היו ידיו בוהקנייות או עקומות או עקושות לא ישא את כפיו, זבלגן שעיניו מדמיעו' או שהיה סומא באחד מעיניו לא ישא את כפיו לפי שמסתכלין בו, אם היה דש בעירו מותר, וכן אם היו ידיו צבועות אסטיס לא ישא את כפיו, ואם רוב אנשי אותה העיר מלאכתן בכך מותר. אנשי חיפה ואנשי בית שאן לא ישאו כפיהן, וכן אין מורידין אותן לפני התיבה, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, ובתלמוד ארץ ישראל נמצא בברכות בפרק שיני [ה"ד] שאם היה לשונו ערוך מותר.
האומר איני עובר לפני התיבה בלבושין צבועין אף בלבנים לא יעבור, וכן האומר איני עובר לפני התיבה בסנדל אף יחף לא יעבור, חוששין שמא מינות נזרקה בו, שכן דרך המינים לעמוד לפני ע"ז יחפים ובמלבושים לבנים. העושה תפלתו עגולה כאגוז סכנה היא שמא ינגף ותכנס במוחו, ואין בה מצוה שהלכה למשה מסיני שיהיו תפילין מרובעות. נתן תפלה שלראש על מצחו ותפלה שליד על פס ידו הרי זה דרך המינות, שאין תפלה שלראש נתנת אלא במקום שמוחו שלתינוק רופס, ותפלה שליד על הקבורת כנגד הלב. ציפה התפילין זהב הרי זה דרך החיצונים, שלא הוכשר בה אלא עור בהמה טהור', וכן אם נתנה על בית יד אונקלי הרי זה דרך החיצוני', שאין נותנין אותה אלא תחת בגדיו על בשר הזרוע.
<h2>דף כה.</h2>
האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות, לפי שמברך את חבירו בשתי רשויות, וכן הוא בתלמוד ארץ ישראל [פ"ד ה"י]. האומר כשם שמגיעין רחמיך על קן ציפור, או על אותו ואת בנו כן תרחם עלינו, משתקין אותו, שעושה מדותיו שלהקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, שלא צוה הקב"ה לרחם על הבהמות ועל העופות אלא גזירת מלך היא כשאר מצוות שבתורה, וכן האומר על טוב יזכר שמך משתקין אותו, [לפי] שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. וכן המרבה בשבחו שלהקב"ה יותר מדאי, כגון שאומר האל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק העזוז הודאי וכיוצא בדברים האילו משתקין אותו, שאין אדם יכול להשיג שבחו שלהקב"ה, ודומה למלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשלכסף ונמצאו שהן מגנין אותו, ואין ראוי לומר אלא האל הגדול הגבור והנורא כמו שנמצא בתורת משה. וכן אמרו אנשי כנסת הגדולה כמו שכתוב בספר עזרא [נחמיה ט']. וכן בתפלת שמונה עשרה אין ראוי לאדם להוסיף ברכות מדעתו על מה שתקנו חכמי', ועל זה אמרו כל המספר בשבחו שלהקב"ה יותר מדאי נעקר [מן העולם] וזה מבואר בפרק שלמעלה [י"ח ע"א]. וכן האומר מודים מודים משתקין אותו, שנראה כמודה לשתי רשויות.
וכן האומר שמע ישראל וכופל הפסוק משתקין אותו, ואם לא כיון לבו בקריאתו הראשונה כל שכן שראוי לגעור בו ולהכותו, שמקבל מלכות שמים בלא כונת הלב, ואם היה כופל כל מלה ומלה בקריאתו אין משתקין אותו, אלא הרי הוא מגונה בקריאתו כמבואר בקונטרס הראייות, בפרק אין עומדין להתפלל [ל"ג ע"ב]. וכן האומר (לה') [ליה] (ולה') [וליה] עינינו משתקין אותו, אלא צריך לומר (לה') [ליה] אנו מודים (ולה') [וליה] עינינו מייחלות, כמו שמבואר בפרק החליל [נ"ג ע"ב], וכן כל הדומה לזה. וכן האומר אמן אמן הרי הוא כאומר מודים מודים כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל. המכנה בעריות כגון שאומר ערות אביך וערות אמך [לא תגלה] זה המבזה אביו ואמו משתקין אותו, וכן האומר [ויקרא י"ח] ומזרעך לא תתן להעביר למולך זה הבא על הגויה ומוליד בן לע"ז, משתקין אותו בנזיפה, שעושה תורה לעצמו ומחייב כרת ומיתת בית דין לבא על הגויה.
יש מקראות שהן נקראין בציבור ומתרגמין, ויש נקראין ולא מתרגמין, ויש לא נקראין ולא מתרגמין. ואילו נקראין ומתרגמין, מעשה בראשית נקרא ומתרגם, ואין חוששין שמא יהרהר במעשה בראשית [ויאמר] מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, וכן מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם, ואין חוששין משום כבודו שלאברהם, וכן מעשה דיהודה ותמר נקרא ומתרגם, וכן מעשה שלעגל נקרא ומתרגם, וכן קללות וברכות אזהרות ועונשין נקראין ומתרגמין ואין חוששין שמא יעשו מיראה, וכן מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם כשמפטירין בנביא, וכן מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם, וכן [יחזקאל ט"ז] הודע ירושלם את תועבותיה נקרא ומתרגם, ואין חוששין מפני שמזכיר תועבות ירושלם.
<h2>דף כה:</h2>
ואילו נקראין ולא מתרגמין, מעשה ראובן נקרא ואינו מתרגם אלא סוף פסוק ויהיו בני יעקב שנים עשר, וכן מעשה השיני שלעגל נקרא ולא מתרגם, וזהו מויאמר משה עד וירא משה, מפני שכתוב שם ואשליכהו באש ויצא העגל [הזה], וכן ברכת כהנים נקראין ולא מתרגמין, מפני שכתוב שם ישא ה' פניו אליך, שלא יאמרו ההדיוטות משוא פנים יש לפניו, מעשה אמנון במקום שכתוב בו אמנון בן דוד נקרא ואינו מתרגם משום כבוד דוד. כל המקראות שכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון ישגלנה [דברים כ"ח] ישכבנה, בעפלים [שם] בטחרים, חריונים [מ"ב ו'] דביונים, לאכל את חוריהם ולשתות את שניהם, [שם י"ח] לאכל את צואתם ולשתות את מימי רגליהם, וישימהו למחראות [שם י'], וישימהו למוצאות. כל ליצנות הוא אסור חוץ מליצנות שלע"ז, מותר ישראל לומר לגוי טול ע"ז שלך ותניחה בשין ותיו שלך. מי ששנואים שמועותיו מותר לבזותו בג' וש', גיופא שטיא, ויש פותרין בן גויה בן שפחה. ומי שהוא רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע [בן רשע] כמבו' בסנהדרין בפרק [ארבע מיתות] [נ"ב ע"א].
בני העיר שמכרו רחובה שלעיר עושין (בו) [בדמיו] כל חפציהן, שהרחוב אין בו קדושה. מכרו בית הכנסת לוקחין בדמיו בית הכנסת אחר, שאינן רשאין להוציא את הדמים מקדושת[ו], ועל בתי כנסייות ובתי מדרשות שלגלייות נאמר [יחזקאל י"א] ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם.
<h2>דף כו.</h2>
יחיד שעשה בית הכנסת לעצמו אע"פ שהוא בכרכים רשאי למוכרה לכל מי שירצה, והלוקח עושה בה כל צרכו, שהרי זה המוכרה הוא בעליה ולא מסרה לרבים. עיר שיש בה חכם ובאים שם הרבים משאר העיירות בשביל החכם, יכול החכם למכור בית הכנסת שלעירו עם בני עירו, לפי שכל הבאים בשבילו הם באים ודעתם סומכת עליו.
אע"פ שבית הכנסת יש בו קדושה, אם מכרו אותו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר הרי הוא יוצא מקדושתו ואפי' לשתות בו שכר מותר, וכשמוכרין אותו מוכרין לשם חצר והלוקח עושה בו מה שירצה. אפי' בית הכנסת שחרב שהוצרך אדם לקנותו לעשות בו חפציו צריך לקנותו משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. במה דברים [אמורים] בית הכנסת שלכפרים אבל בית הכנסת שלכרכים שבאים שם הרבים משאר העיירות אין כל בני העיר יכולין למוכרה ולהוציאה מקדושתה, לפי שכל באי העולם יש להם רשות בה, ומז"ה אומר בפסקיו שאפי' בית הכנסת שלכרכים יכולין למוכרה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ואין שטת התלמוד כדבריו כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כו:</h2>
אסור לאדם לסתור בית הכנסת [כדי לבנות בית הכנסת] אחר שמא יפשע ולא יבנה, ואפי' אם היו בונים בית הכנסת אסור ליטול הקורות והאבנים שלכנסת הישן כדי לכסותם בחדש, שמא יסתרו הישן ובניין החדש לא יעלה בידם, אם ראו בו בישן סדקים ובדקים ויראים שמא יפול מותר לסותרו ולבנותו, ומעשה בחכם אחד שראה בדקים בבית הכנסת שבעירו וסתר אותו ובנה אותו, ולא הוציא מטתו משם עד שתקן אפי' השופכים שלו, וזה מבואר בפרק השותפין [ג' ע"ב].
ומותר למכור בית הכנסת כדי לקנות בית הכנסת אחר וכן מותר להחליפה באחרת, שהרי קדושתה שלזו הולכת לזו וזו יוצאה מקדושתה ומותר להשתמש בה, אבל להשכירה ולמשכנה אסור שהרי היא עומדת בקדושתה, שאין מי שנכנס תחתיה ואסור להשתמש בה. והמתנה הרי הוא כמ(ו)כר. וכן הלבנים שלבית הכנסת מותר להחליפן ולמוכרם או לתתם במתנה, שהם יוצאים מקדושתן, אבל להלוותן אסור שאינן יוצאין מקדושתן, ואם היו לבנים חדשים שלא נבנו בבית הכנסת מעולם, אע"פ שהוזמנו לכך מותרין ואין בהן קדושה. וכן אם רצו למכור בית הכנסת כדי ליקח בדמיה תיבות שלספרים או מטפחות ספרים או ספרים מותרין כל שכן שמעלין הדמים בקדושה.
תשמישי מצוה שבלו נזרקין, כגון ציצית שופר סוכה ולולב. תשמישי קדושה שבלו נגנזין, כגון ספר תורה תפילין ומזוזות ותיק שלספר תורה ונרתק שלתפילין, וכן כסא שמניחין עליו ספר תורה, וכן יריעה שפורשין לפני התיבה שלספרים, לפי שפעמים שכופלין אותה ומניחין עליה ספר תורה והרי היא תשמישי קדושה. תיבה שנשברה עושין ממנה תיבה קטנה, ואין עושין ממנה כסא לספר תורה [לפי שאין תשמישן קבוע כמו התיבה] ונמצא שמורידה מקדושתה, וכן הכסא שנשבר עושין ממנו כסא קטן אבל לעשות ממנה מעלה לעלות בה לכסא אסור, וכן יריעה שפורשה לפני התיבה שבלה מותר לעשותה יריעה קטנה או מכסה לספר תורה, אבל מכסה לחומש שאין בו אלא אחד מחמשה חומשי תורה אסור. קמטרי שהן כמין ארגזין שמניחין בהן ספרים, וכן דלוסקמאות וחמתות שלעור שמכניסין בהן ספרים תשמישי קדושה הן ונגנזין, התנה עליהן מתחלה בשעת עשייתן להכניס בהן כלים, הרי זה מותר, אע"פ שהן עשויין לספרים, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ג ה"א]. מטפחות שבלו עושין אותן תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן, וכן ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם ואפי' שונה הלכות, ונותנין אותו בכלי חרש, שנ' [ירמיה ל"ב] ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים. כלי בית הכנסת הרי הן כבית הכנסת, כגון הספסלים והיריעות שפורשין בבית הכנסת, ושפורשין על הארון הרי הן כארון, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל. והלוחות והבימות אין בהן משום [תשמישי] קדושה, והן המעלות והבימות שעושין לפני הארון שמניחין בו הספרים, ואינן דומין לקדושת הארון אלא לקדושת בית הכנסת, כמבואר בקונטרס הראייות בסוף הפרק.
גוי שהתנדב קורה לבית הכנסת בודקין אותו אם (לדעת) [אמר בדעת] ישראל הפרשתיה מותר להשתמש בה, ואם לאו טעונה גניזה, חוששין שמא היה לבו לשם שמים והנהנה ממנה מעל, וזה מבואר בפרק ראשון שלערכים [ו' ע"א]. ונראה בעיניי שישראל שהפריש דבר לבית הכנסת אע"פ שהוציא מפיו לשון הקדש, אין חוששין שמא היה לבו לשמים, שהרי לבית הכנסת הקדיש, והולכין בנדרים אחר לשון בני אדם כמבואר בקונטרס הראייות. בית הכנסת שהוא פתוח לבית שהמת מונח שם, אסור לכהנים להכנס ולהתפלל שם עד שיעשו מחיצה לפני הפתח, ואם העמידו שם תיבה שלספרים אינה חוצצת, שפעמים מטלטלין אותה עם הספרים והרי היא מקבלת טומאה, ודבר המקבל טומאה אינו חוצץ.
בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, אבל בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת. תיבות שלספרים ומטפחות שלספרים וכיוצא בהן תשמישי קדושה הן ואינן יוצאין מקדושתן לעולם אע"פ שהחליפום והכניסו אחרים תחתיהם, ואם מכרו אותם צריך להעלות בדמיהן, כגון אם מכרו תיבה לוקחין מטפחות, מטפחות לוקחין ספרים, ספרים לוקחין תורת משה, שהיא קדושה משאר ספרים, אבל לא יקחו בדמי תיבה תיבה, ולא בדמי מטפחות מטפחות, ובדמי ספרים ספרים. מכרו תורה לוקחין בדמיה תורה אחרת, שאינן יכולין להעלות הדמים בקדושה גדולה ממנה, ולכתחילה אסור למכור ספר תורה אפי' ישן לקנות בו חדש שמא יפשע ולא יקנה.
<h2>דף כז.</h2>
גוללין ספר תורה במטפחות חומשין, וחומשי' במטפחות נביאים וכתובים, אבל לא נביאין וכתובים במטפחות חומשין, ולא חומשין במטפחות ספר תורה. מניחין תורה על גבי תורה, ותורה על גבי חומשין, וחומשין על גבי נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין, ולא חומשין על גבי תורה. בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה, נותנין אותה ליד הגבאין שלעיר שלא יחשדו, וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירן, ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה נותן אותה לעניי אותה העיר, ובמקום שיש חבר עיר שכל צרכי העיר תלויין עליו, אפילו צדקה שברבים תנתן לחבר עיר, ולא יוליכו אותה לעניי עירן. הבא להשתין אחר תפלתו ישהא כדי הלוך ארבע אמות ואחר כך ישתין, לפי שכל ארבע אמות תפלתו סדורה בפיו, וכן הבא להתפלל אחר שהשתין ישהא כדי הלוך ארבע אמות ואחר כך יתפלל משום ניצוצות.
לקחו בדמי תיבה מטפחות ובדמי מטפחות ספרים והותירו בדמים הרי מותר הדמים כדמים עצמן וצריך להעלות אותן בקדושה, וכן אם הותירו בדמי בית הכנסת צריך ליקח במותר בית הכנסת או להעלותן בקדושה אחרת. ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירתן לעשות במותר מה שירצו עושין במותר כל צרכי העיר, אפי' להשכיר פרש המזומן לילך למלך בשליחות העיר. ואין צריכין להתנות אלא כשמכרו ולקחו בדמיהן והותירו בדמים, אבל אם גבו מעות מן הציבור לקנות בית הכנסת או ספרים ולקחו והותירו בדמים אין צריכין להתנות על המותר, אלא עושין כל צרכיהן במותר אפילו בלא תנאי. לא ימכור אדם ספר תורה אע"פ שאינו צריך לו, ואפילו אם אין לו מה לוכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולא ימכור אדם ספר תורה אלא ללמוד תורה או לישא אשה.
<h2>דף כח.</h2>
בתי כנסייות ש[ב]בבל על תנאי הן עשויות, ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש [כגון] לחשב בהן חשבונות, ובית הכנסת שמחשבין בה חשבונות סוף שמלינין בה מת מצוה שאין לו קוברין. ונראה בעיניי שלא נאמר על תנאי הן עשויות אלא לאורחין, שבבבל היו מצויין אורחין העוברין ממקום למקום, והיו אוכלין ושותין בבית הכנסת, אבל בני העיר אין נכנסין אלא לתלמוד תורה. ומעשה בשני חכמי בבל שהיו שואלים דבר הלכה מרבם, ובא עליהם שטף גשמים ונכנסו לבית הכנסת, ואמרו לא מפני הגשמים אנו נכנסין, אלא מפני שאנו צריכין לכוין דעתינו (בהלכה) [לדבר הלכה]. ואם הוצרך [אדם] לקרוא תינוק מבית הכנסת שהיה לומד שם, אם הוא חכם יאמר דבר הלכה, ואם הוא בעל מקרא יאמר פסוק, ואם לאו ישאל לתינוק על הפסוק שהוא לומד בו, שנראה שנכנס לתלמוד תורה. חכמים ותלמידיהם שקובעין תלמודם בבתי כנסייות ניאותין בהן ומשתמשין בהן, שהרי הן כבתיהן, והוא שקובעין תלמודן בהן.
בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדרייא, שנאמר [ויקרא כ"ו] והשמותי את מקדשיכם קדושין הן אע"פ שהן שוממין. עלו בו עשבים לא יתלוש ויאכיל לבהמתו אבל תולש ומניחן שם מפני עגמת נפש. הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשותו קפנדריא, מותר לעשותו קפנדרייא, ואם נכנס להתפלל בו מצוה לעשותו קפנדרייא שמהלך בכולו משער לשער. ואם היה שביל מעיקרו מותר לעשותו קפנדרייא לכתחלה. בתי כנסייות אין נוהגין בהן קלות ראש, ואין אוכלין ואין שותין בהן, ואין ניאותין ואין מטיילין בהן, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בו הספד שלרבים כגון הספד שלאדם גדול, או שמת קרובו שלאדם הגדול, שבעבור כבודו באין הרבים בהספידו, ומכבדין בתי כנסייות ומרביצין אותן.
<h2>דף כח:</h2>
אסור לאדם להשתמש בלומדי התורה, ואפילו במי ששונה הלכות, ועליו נאמר ודישתמש בתגא חלף, ומוטב שישתמש אדם במי ששונה משניות שלארבעה סדרים, ואל ישתמש במי שלומד תלמוד שלארבעה סדרים.
<h2>דף כט.</h2>
מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, ללוותה מבית אביה לבית חופתה כמו שביאר המורה, במה דברים אמורים, כשאין לו למת כל צרכו, אבל אם יש לו למת כל צרכו אין מבטלין, וכמה כל צרכו, אם היה קורא מקרא ושונה משנה שיעורו הוא עד שתהא מחיצת אנשים משערי העיר עד בית הקברות, ואם היה לומד תלמוד אין לו שיעור. ונראין הדברים שאם לא היה קורא ושונה אם יש כדי קוברין אין מבטלין תלמוד תורה בשבילו, וכן ביאר מז"ה. בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש מפני כבודן שלמתים, אין מרעין בהן בהמה, ואין מוליכין בהן אמת המים, ואין מלקטין בהן עשבים, ואם ליקט שורפן במקומן.
בחדש אדר קורין ארבע פרשייות בארבע שבתות, בתחלה פרשת שקלים, לפי שבאדר היו מביאין שקליהן למקדש כל אחד בקע לגולגולת, שהיו מביאין מהן קרבנות ציבור, ובאחד בניסן היו מתחדשין בכל שנה להביא קרבנות מתרומה חדשה. אחר כך קורין פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק, לסמוך מחיית עמלק למחיית המן שנ' [דברים כ"ה] תמחה את זכר עמלק, ואחר כך קורין פרשת פרה אדומה להזהיר על טהרתן שלישראל שיטהרו עצמן ברגל ויעשו פסחיהן בטהרה, ואחר כך קורין פרשת החודש הזה לכם ראש חדשים סמוך לראש חודש ניסן.
חל להיות ראש [חדש] אדר ביום שני מקדמין וקורין פרשת שקלים משבת שעברה שהיא סוף שבט, ובשבת שנייה בששה באדר מפסיקין, וסימן לדבר ב"ו, ובשבת שלישית שהיא י"ג לאדר קורין פרש' זכור שאין קורין אותה אלא בשבת הסמוכה לפורים מלפניה(ם), ובשבת רביעית שהיא עשרים באדר קורין פרש' פרה אדומה, ובשבת חמישית שהיא עשרים ושבעה לאדר קורין פרש' החודש. חל להיות ראש חודש אדר ביום רביעי, קורין פרש' שקלים בשבת שעברה שהיא סוף שבט, ומפסיקין בשבת שנייה שהיא ארבעה לאדר סימן לדבר ד"ד, ובשבת שלישית שהיא אחד עשר לאדר קורין זכור, ובשבת רביעית שהיא שמונה עשר לאדר קורין פרה, ובשבת חמישית שהיא עשרים וחמשה לאדר קורין החודש. חל להיות ראש חודש אדר ביום שישי קורין פרשת שקלים בשבת שעברה, ומפסיקין בשבת שניה שהיא יום שיני לאדר, ובשבת שלישית שהיא תשעה לאדר קורין זכור, ועוד מפסיקין בשבת רביעית שהיא ששה עשר באדר, הרי שתי הפסקות ביום ב' וביום י"ו סימן לדבר ובי"ו, בשבת חמישית שהיא עשרים ושלשה לאדר קורין פרה, ובשבת ששית שהיא ראש [חודש] ניסן קורין החודש. ואין מפסיקין לעולם בין פרשת זכור ליום פורים ובין פרש' פרה לפרשת החודש ובין פרשת החודש לראש חודש ניסן.
בזמן הזה אין קובעין ראש חודש אדר אלא ביום שבת או ביום שיני או ביום רביעי או ביום שישי, סימן לדבר זבד"ו, אבל באג"ה אין קובעין, שלא יבא פסח בבד"ו וראש השנה באד"ו, כמו שביארנו בהלכות ראש השנה.
<h2>דף כט:</h2>
ראש חודש אדר שחל להיות בשבת מוציאין שלש ספרי תורות באחד קורין חמשה בני אדם בפרשת אותה שבת, ובאחד קורא השישי בעניין ראש חודש שהיא פרשת צו את בני ישראל ופרשת וביום השבת ופרשת ובראשי חדשיכם, ובספר השלישי קורא השביעי בפרש' כי תשא. וכשמפסיקין בקרי' בין השביעי למפטיר המפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי, או כל קריאתו או מקצת קריאתו, שאין המפטיר קורא בתורה אלא לכבוד התורה. וכן ראש [חודש] ניסן שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות האחד קורין בו חמשה בני אדם בפרשת אותה שבת, והאחד קורא בו השישי בעניין ראש חודש, והאחד קורא בו השביעי בפרשת החודש הזה לכם, ואין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור אלא כל עניין ועניין ספר אחד. וכן ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלש ספרי תורות, האחד קורין בו חמשה בני אדם בפרשת אותה שבת, והאחד קורא בו השישי בפרשת ראש חודש, (והאחד קורא בו שביעי בעניין ראש חודש) והאחד קורא בו השביעי בעניין חנוכה [ומפטיר המפטיר בענין חנוכה] כמו שביאר מז"ה וכן מבואר בקונטרס הראייות. ראש חודש טבת שחל להיות בחול מוציאין שתי תורות, האחד קורין בו שלשה בני אדם בעניין ראש חודש, והאחד קורא בו הרביעי בעניין חנוכה.
חל להיות שבת שקורין בו פרשת שקלים בפרש' ואתה תצוה קורין ששה בני אדם ואתה תצוה עד ועשית כיור, והשביעי חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור, שיהא הדבר ניכר ולא יאמרו זו סוף פרשת ואתה תצוה היא. חל להיות בכי תשא עצמה קורין ששה מכי תשא עד ויקהל, והשביעי חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית.
<h2>דף ל.</h2>
חל ראש [חדש] אדר להיות ב[יום] שבת, ששה קורין באותה שבת, והשביעי קורא בפרשת שקלים שהיא פרשת כי תשא עד ועשית כיור, ומפטירין ביהוידע הכהן. ובשבת שנייה שהוא יום שמיני לאדר, קורא השביעי זכור את אשר עשה לך עמלק שהוא סוף פרשת כי תצא, ומפטירין כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה לך עמלק. ובשבת שלישית שהיא חמשה עשר יום באדר מפסיקין ואין קורין בארבע פרשייות הללו כל עיקר, סימן לדבר זט"ו. בשבת רביעית שהוא עשרים ושנים לאדר, קורין פרש' פרה אדומה ומפטירין וזרקתי עליכם מים טהורי'. ובשבת החמישית שהיא כ"ט לאדר קורא השביעי פרש' החודש הזה לכם ראש חדשים, ומפטיר המפטיר כה אמר ה' בראשון באחד לחודש.
<h2>דף ל:</h2>
בעצרת ביום ראשון קורין בחודש השלישי ונהגו לקרוא עד סוף פרשת וישמע יתרו, ומפטירין במרכבה שליחזקאל, וביום שיני קורין שבע' שבועות ומתחיל מכל הבכור עד סוף הפרשה ומפטירין תפלה לחבקוק. בראש השנה קורין ביום ראשון וה' פקד את שרה, והמנהג עד ויגר אברהם בארץ פלשתי', ומפטירי' בחנה ויהי איש אחד מן הרמתים, ולמחר קורין והאלהים נסה את אברהם והמנהג עד וישב אברהם בבאר שבע, ומפטירין בירמיהו הבן יקיר לי אפרים ונהגו להתחיל כה אמ' י' מצא חן במדבר. ביום הכפורים בשחרית קורין אחרי מות, ונהגו לקרוא עד סוף הפיסקא ומפטירין כה אמר רם ונשא, ובמנחה קורין בעריות מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הפרשה, וקורא בה ג' בני אדם והקורא שלישי מפטיר ביונה [בן אמיתי לאמר].
בחנוכה קורין בנשיאים בפרשת נשא, ונהגו לקרות ביום ראשון מן ויהי ביום כלות משה עד זה קרבן נחשון בן עמינדב, וקורין שם שלשה בני אדם, ביום השיני נהגו לקרוא ביום השיני וביום השלישי, ובשלישי קורין (ו)ביום השלישי וביום הרביעי, וברביעי קורין (ו)ביום הרביעי וביום החמישי, ובחמישי קורין (ו)ביום החמישי וביום השישי, ובשישי קורין (ו)ביום השישי וביום השביעי, ובשביעי קורין (ו)ביום השביעי וביום השמיני, ובשמיני קורין (ו)ביום השמיני עד סוף הפרשה. ובשבת שלחנוכה קורין ששה בפרשת אותה שבת והשביעי קורא בפרשת חנוכה, או יום ראשון או יום שיני או אחד משאר ימים לפי מה שהוא היום, ומפטירין בנירות זכריה רני ושמחי בת ציון, ואם היו שתי שבתות שבת ראשונה הוא מפטיר בנירות זכריה, ובשבת שנייה מפטיר בנירות שלמה, מן ויעש חירום את הכירות ואת היעים.
<h2>דף לא.</h2>
בתענית ציבור קורין ברכות וקללות, וכבר נהגו מימות הגאונים [הקדמונים] לקרוא בכל תענית ויחל משה [ומפטירין דרשו ה' בהמצאו. ואין בו קריאה במנחה כמבו' בקו' הר' ונהגו לקרוא הכהן ויחל משה] עד סוף פיסקא, והלוי מדלג ומתחיל פסל לך, וקורין הוא וישראל, והקורא אחריו קורא עד אשר אני עושה עמך, ובי"ז בתמוז אינו דולג אלא קורין מעשה העגל עד סוף הקריאה שרגילין לקרוא בכל תענית, ובתענית שלתשעה באב קורין כי תוליד בנים, וקורין שם שלשה בני אדם בין אם חל יום שיני ויום חמישי בין אם חל בשאר ימות השבת והקורא שלישי מפטיר באסף אסיפם עד כי באלה חפצתי נאם ה', וצריך [לברך] לפניה ולאחריה ומסיים ברוך מנחם ציון בבניה וכך היא בסדר הגאונים, ובמנחה קורין ויחל משה ונהגו להפטיר שובה ישראל.
יום טוב ראשון [של פסח] קורין משכו וקחו לכם שיש בו כל עניין הפסח שעשו במצרים, ומז"ה הנהיג להתחיל מן והיה היום הזה לכם לזכרון עד מארץ מצרים, ומפטירין בפסח גלגל בעת ההיא אמר ה' אל יהושע, ביום שיני קורין שור או כשב או עז שיש בו עניין הפסח ושביתת יום טוב, ומפטירין בפסח יאשיהו. בחולו שלמועד ביום ראשון קורין קדש לי, ונהגו לקרוא ג' בני אדם עד סוף פרשת בא אל פרעה, ויש בה עניין חג המצות ורביעי והקרבתם וכן כל ימי חולו שלמועד שלפסח. ביום שיני קורין אם כסף תלוה את עמי והמנהג לקרוא עד לא תבשל גדי בחלב אמו בפרשת ואלה המשפטים, ויש בה כמו כן עניין חג המצות. ביום השלישי קורין פסל לך ונהגו לקרוא עד לא תבשל גדי בחלב אמו בפרשת כי תשא, ויש בה גם כן עניין חג המצות. ביום הרביעי קורין במדבר סיני והמנהג עד ולגר ולאזרח הארץ שהיא בפרשת בהעלותך, ויש בה עניין פסח ראשון ופסח שיני. וסדר קריאת ארבע פרשייות הללו הוא כסדר שהן כתובות בתורה.
ביום טוב ראשון שלחג קורין שור או כשב או עז כל פרשת המועדות, והיא באמור אל הכהנים, וכן קורין ביום טוב שיני, ומפטירין ביום ראשון הנה יום בא לה' עד סוף הנבואה, וביום שיני מפטירין ויקהלו אל המלך שלמה. בשני ימים טובים אחרונים שלחג, ביום ראשון קורין עשר תעשר עד סוף הפרשה, כמו שביארו המורה ומז"ה, ומפטירין ויהי ככלות שלמה, וביום שיני קורין וזאת הברכה, ומפטירין ויעמד שלמה לפני מזבח ה', ויש שמפטירין ויהי אחרי מות משה. בחולו שלמועד בחג הסוכות קורין בקרבנות החג כיצד ביום ראשון כהן קורא וביום השיני, לוי קורא וביום השלישי, ישראל קורא עוד וביום השלישי, והרביעי חוזר וקורא וביום השיני וביום השלישי, שהן ספיקי היום, ונמצאו כל ארבעה קורין ספיקי היום, וכן ביום שיני כהן קורא וביום השלישי, לוי קורא וביום הרביעי, ישראל חוזר וקורא עוד וביום הרביעי, והרביעי חוזר וקורא עוד וביום השלישי וביום הרביעי שהן ספקי היום, וכסדר הזה עושין בכל ימי חולו שלחג, וכן ביום חמישי שלחג שהוא שביעי שלחג כהן קורא ביום השישי, לוי קורא וביום השביעי, ישראל חוזר וקורא עוד וביום השביעי, רביעי חוזר וקורא עוד שישי ושביעי, וכן ביאר מז"ה בפרק החליל, וכן עיקר.
חל יום ראשון שלחולו שלמועד להיות בשבת קורין בו ביום ראה אתה אומר אלי ופרשת פסל לך כמו שיתבאר, ואין קורין פסל לך עוד ביום שלישי שלחולו שלמועד שכבר קראו אותה ביום ראשון, אלא קורין ביום שיני קדש לי כל בכור, וביום שלישי אם כסף תלוה את עמי, וביום רביעי במדבר סיני כסדר שהן כתובות בתורה כמבואר בקונטרס הראיות, וכך הוא המנהג. ביום שביעי שלפסח קורין ויהי בשלח עד כי אני ה' רופאך לפי שביום שביעי אמרו שירה על הים ומפטירין וידבר דוד לה', וביום השמיני קורין כל הבכור עד סוף פרשת ראה אנכי ויש בה עניין כל המועדות, ומפטירין עוד היום בנוב לעמוד. ואם היה שבת מתחילין לקרוא מעשר תעשר עד סוף הפרשה לפי שצריכין לקרוא שם ז' בני אדם. סימן לכל הקריאות שלחג המצות מש"ך תור"א קד"ש בכספ"א פס"ל במדבר"א של"ח בוכר"א, אך אם חל יום ראשון שלחולו שלמועד בשבת קורין בו ביום ראה אתה אומר אלי עם פרשת פסל לך, יש לך סימן אחר לפרשיות שלחולו שלמועד, וסימניך מש"ך תור"א רא"ה בקידוש"א כספ"א במדברא של"ח בוכר"א.
שבת שחל להיות בחולו שלמועד בין בפסח בין בחג, קורין ראה אתה אומר אלי עד לא תבשל גדי בחלב אמו, ואם חל בפסח מפטירין העצמות היבשות, ואם חל בתשרי מפטירין בן אדם שים פניך אל גוג ארץ המגוג עד סוף הפיסקא. ימים טובים שלפסח ושלעצרת ושלראש השנה ושלחג הסוכות בכולן קורין חמשה בעניין היום, ואומר החזן קדיש, ואחר כך מוציאין ספר תורה אחר וקורא בו המפטיר במוספי היום הפסוקים שאומרין בתפלת המוספין, וקריאת המוספי' אין לה זיכר בתלמוד ואינה אלא תקנת האחרונים כדי להשגירן שליח ציבור בפיו, ולפיכך נהגו קריאה זו למפטיר שאינו מן המניין כמו שביאר מז"ה בפרק שלמעלה.
בפורים [קורין] מן ויבא עמלק, וקורין בה ג' בני אדם עד סוף הפרשה. בראש חודש קורין מן צו את בני ישראל עד סוף ובראשי חדשיכם עד פיסקא כמו שביארנו למעלה, ואם היה שבת קורין ששה בפרש' אותה שבת, והשביעי קורא בפרש' ראש חודש מן צו את בני ישראל עד סוף ובראשי חדשיכם, ומפטיר בסוף ישעיה והיה מדי חודש בחודשו ומתחילין בטרם תחיל ילדה או לפי מנהג המקום. ראש חודש שחל להיות באחד בשבת מפטירין מאתמול ויאמר לו יהונתן מחר חודש. ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ובמעמדות קורין במעשה בראשית כמו שביארנו בהלכות תענייות בפרק אחרון.
<h2>דף לא:</h2>
ונהגו להפטיר מי"ז בתמוז עד ט' באב שבת ראשונה דברי ירמיהו, שנייה שמעו דבר ה', שלישית הסמוכה לט' באב חזון ישעיהו, ובשבת אחר ט' באב מפטירין נחמו נחמו עמי, ובשבת שלאחריה ותאמר ציון, ובשבת האחרת ענייה סוערה, ובשבת האחרת אנכי אנכי הוא מנחמכם, ובשבת האחרת רני עקרה, ובשבת האחרת קומי אורי, ובשבת אחרת שוש אשיש בה', ושבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים מפטירין דרשו ה' בהמצאו, וכך היא בפרדס המורה, ויש מפטירין שובה ישראל. כל ימים טובים שחלו להיות בשבת במנחה קורין בפרשת אותה שבת שאין קריאה במנחה ביום טוב, אבל במנחה שליום הכפורים קורין בפרשת עריות כמו שביארנו, ואפי' אם חל להיות בשבת, וכן בראש [חודש] ובחנוכה ובפורים שחלו להיות בשיני ובחמישי אין קורין בפרשת אותה שבת [כל] עיקר, אלא בעניין קריאת היום, וכן בתענייות ובמעמדות אין קורין אלא בקריאה האמורה בהן.
שמונה פסוקים שבסוף התורה שהן מוימת שם משה עד לבסוף יחיד קורא אותן בבית הכנסת כמו שמבואר בפרק הקומץ [מנחות ל' ע"א]. כל הפרשייות שלכל השנה קורין אותן כל שבת פרשה אחת, כיצד שבת ראשונה שהיא אחר שמיני עצרת קורין פרשת בראשית. בשנייה אלה תולדות נח. בשלישית לך לך וכן כולן. בשחרית קורין כל הפרשה כולה, במנחה מתחילין בפרשה שנייה וקורין בה שלשה בני אדם וקורין עשרה פסוקים או יותר, ובמקום שקורין בשבת במנחה הפרשה שם קורין ביום שיני ושם קורין בחמישי, ובשבת מתחילין מתחלת הפרשה וקורא אותה כולה וקורין בה שבעה בני אדם.
כשקורין קללות שבפרשת אם בחוקותי אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא את כולן, שנא' [משלי ג'] מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, וכשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהן. קללות שבפרשת והיה כי תבא משה מפי עצמו אמרן, ובלשון יחיד אמורות, שנ' [דברים כ"ח] והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך, ואינן דומין לקללות שבתורת כהנים שהן אמורות בלשון רבים ומשה מפי הגבורה אמרן, [שנ'] [שם כ"ו] ואם לא תשמעו לי, לפיכך קללות הללו שבפרש' והיה כי תבא אין צריך אדם אחד לקרוא את כולן, אלא אם רצה לפסוק פוסק. כשקורין פרשת האזינו קורין ששה בני אדם בשירה, וסימנה הזי"ו ל"ך, ראשון מתחיל האזינו, והשיני זכור ימות עולם, והשלישי ירכיבהו, והרביעי וירא ה' וינאץ, והחמישי לו חכמו, והשישי כי אשא אל שמים עד סוף כל השירה, כמו שמבואר בפרק אחרון שלראש השנה [ל"א ע"א], והשביעי גומר הפרשה, ושאר כל הפרשייות שכל השבתות מחלקין אותן לפי חפצן.
עזרא תקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים שבפרשת אם בחוקותי קודם עצרת, ושבמשנה תורה שבפרשה והיה כי תבא קודם ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה, לפיכך נהגו לקרוא פרש' במדבר סיני קודם עצרת ופרשת אתם נצבים קודם ראש השנה וסימן מנו ועצרו קום ותקע. ועוד נהגו לקרוא פרשת צו את אהרן קודם הפסח וסימן פקד ופסח, וכן נהגו לקרוא ואתחנן אחר תשעה באב וסימן צומו וצלו, ולפי זה נהגו לכפול לפרקים וקורין שני סדרים בשבת אחת כדי לקרות אילו הקריאות בזמנם. וכן נהגו בפרשת אתם נצבים פעמים קורין אותה בשבת אחת, ופעמים חולקין אותה לשתי שבתות, בשבת אחת קורין אתם נצבים עד וילך משה, ובשבת אחרת קורין [מ]וילך עד סוף הפרשה, כיצד חל להיות ראש השנה בשיני בשבת או בשלישי בשבת קורין חצי הפרשה קודם ראש השנה וחצייה אחר ראש השנה ובשבת שנייה קורין האזינו, שהרי יש [שתי] שבתות מראש השנה עד חג הסוכות, וסימן ב"ג המלך פסוק וילך. חל להיות ראש השנה ביום חמישי או ביום השבת אין לנו לקרוא עד חג הסוכות אלא פרשת האזינו בלבד, ופרשת אתם נצבים קורין אותה כולה קודם ראש השנה, וסימן והיה ז"ה שלום, ובימי אד"ו לא יחול ראש השנה לעולם.
<h2>דף לב.</h2>
העומד לקרוא בתורה פותח הספר ורואה ומברך על התורה ואחר כך קורא. הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ ואינו גוללו מבפנים, וכשמהדקו מהדקו מבפנים ואינו מהדקו מבחוץ, וכשגומר לגוללו יעמידנו על התפר. עשר' שהתפללו בבית הכנסת והוציאו ספר תורה לקרוא בו גדול שבכולן גולל ספר תורה, שהגולל ספר נוטל שכר כנגד כולן, והוא הממציא הקריאות שצריכין לקרוא בהן כמו שביאר מז"ה. ויש מפרשין הוא הגולל אותו לכורכו במטפ'. האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה שאיבד שכר הקריאה. הגולל ספר תורה תגלל המטפחת ואל יגלול ספר תורה. משה תקן להם לישראל שיהו שואילין ודורשין בעניינו שליום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג. וכן שיהו קורין בתורה כל קריאה בזמנה שנ' [ויקרא כ"ג] וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל.
